מוריס לוקאס לא היה פראייר.

עוד מנעוריו בהיל סקשן, הגטו השחור של פיטסבורג, מוריס הצעיר אהב את הרחובות, גם כאשר רצה להיחלץ מהם. הוא ראה את עצמו כאיש רחוב עירוני חלקלק. הוא ידע להסתדר ברחוב בכל מצב, ידע לחוש את הרחובות החשוכים והמסוכנים, הכיר על בוריים את הגבולות הלא-כתובים בין שטחי השליטה של הכנופיות השונות, ידע לעשות כסף בדרכים חוקיות ובדרכים קצת פחות חוקיות, ובמיוחד, הוא ידע להישמר מצרות אם רצה בכך – ועוד יותר למצוא צרות כאשר הוא חפץ בהן, כי מוריס לוקאס, בשום פנים ואופן לא היה פראייר.

מוריס הבין מגיל צעיר שהוא יכול לסמוך רק על עצמו. אביו, קצב במקצועו, עזב את הבית כשמוריס היה בן שנתיים בלבד ואמו עבדה בתור מזכירה רפואית במכון לשחפת. כשגדל, הוא ניסה להשקיע את מרצו ואת חלומו בשחייה, חולם על מדליה אולימפית ואליפות ארה"ב, אך מאחר ושחייה לא היתה ספורט לשחורים, והמכללות דאז (ועד היום?) לא ששו לתת מלגות לשחיינים שחורים, הוא החליט לחפש את גורלו בכדורסל, כי מוריס, בשום פנים ואופן לא היה פראייר.

שני הוריו היו אנשים גבוהים. אביו היה 1.95 מ' ואמו 1.83 מ' ועד התיכון גובהו היה ממוצע. בתיכון הוא צמח לגובה של 1.88 ס"מ, ואז, לפתע,  הוסיף לעצמו 15 ס"מ תוך שלושה חדשים בלבד. הוא עבד על עצמו וגופו התחיל להתמלא,  והשליטה על אבריו חזרה, גם בעזרת חדר כושר ומשקולות. הוא התאמן שש ושבע שעות ביממה והוא החל להכיר בערך עצמו. הוא שיחק קיץ אחד ב"ליגת ביקר", ליגת הקיץ של פילדלפיה ושם, בעת ביקור של אירל מונרו, הוא הבין שההתנהגות מחוץ למגרש חשובה לא פחות מן ההתנהגות על המגרש, הוא הבין שבזו – כמו גם בזו – עליך לכבוש לעצמך מרחב ולהרתיע את כל מי שמנסה להתקרב אליך, והוא למד אפילו לחסוך בחיוכים, כי מוריס לוקאס בשום פנים ואופן לא היה פראייר.

הוא שיחק בבית הספר התיכון סקנלי, ובחר להיות במכללת מרקאאוט בגלל שרצה לשחק תחת המאמן אל מקגאווייר אותו הוא החשיב לתחבולן. זו לא היתה בחירה טבעית והוא היה נטע זר במכללה, גם מאחר והגיע מרקע עני וזו היתה מכללה לבני המעמד הבינוני הנמוך, וגם מאחר שזו היתה מכללה קתולית והוא היה בפטיסט מתון. בשיעורי התיאולוגיה הוא שאל את המרצה אם ישו היה לבן. כשהמרצה התפתל הוא המשיך ושאל: "אז למה הוא נראה כל כך לבן בציורים שלכם? מדוע הוא נראה תמיד כאילו הוא בא מלונדון או מפריז בשעה שאדם שבא ממצרים או מישראל אינו נראה כך? כי כל האנשים שבאים משם היו כהים…" אחר כך המרצים הניחו לו להיות מי שהוא, ולא ניסו להמיר את דתו לקתוליות, כי התברר – גם להם, זה ברור – שמוריס לוקאס בשום פנים ואופן לא היה פראייר.

אבל גם מי שאינו פראייר עושה טעויות. שגיאתו הגורלית שרדפה אותו משך שבע שנים היתה לאחר שנתו השלישית במרקאאוט. מרקאאוט הגיעה לגמר ה- NCAA והוא קלע בו 21 נקודות. הוא האמין שמשחקו עורר תשומת לב לאומית. מאחר והאמין לאנשים שאמרו לו שיקבל מאה אלף דולר לעונה בשיקאגו, הוא הכריז על עצמו כעל מקרה מצוקה ויצא לדראפט שנה מוקדם מהמקובל אז.

שיקאגו אכן בחרו בו בדראפט של 1974 במקום ה-14, אך הם הציעו לו רק 40,000$ כשברור להם שכל הקלפים בידיהם שכן אין ביכולתו לחזור לקולג'. באותו זמן התקשר סוכנו ואמר לו שיש לו הצעה לחוזה בן חמש שנים תמורת 75,000$ במועדון "ספיריט אוף סיינט לואיס" מליגת ה- ABA. מוריס לא הבין שע"פ אמות המידה של הליגות המקצועניות זה אינו שכר גבוה במיוחד, והחוזה הוא לזמן די ארוך, ושבעצם בחוזה כזה הוא מהמר נגד כישרונותיו הוא.  הוא חתם על החוזה. ההתפקחות הגיעה מהר מאוד כשהבין, כבר במחנה האימונים, שמי שמתמודד עמו על התפקיד מרוויח פי שש ממנו. מה לעשות, לפעמים גם לא פראיירים יוצאים קצת פראיירים.

אחרי שנתיים התפרקו גם הקבוצה וגם ליגת ה ABA, ומוריס עבר לפורטלנד טריילבלייזרס, כשהחוזה שלו עובר איתו… הוא היה כבר שחקן פינה מפורסם לאחר שבעונת 1976 נבחר לאול-סטאר של ה ABA.

באותה שנה בפורטלנד, היה גם מי שהפך להיות חברו הטוב, ביל וולטון, והכול התחבר לעונה היחידה בה  הפורטלנד טריילבלייזרס זכו באליפות. לוקאס היה כמובן גם אול סטאר של אותה עונה, כמו גם בשתי העונות שאחריה. אגב, לוק וולטון – בנו של ביל שנולד בשנת 1980- קרוי על שם מוריס לוקאס, אולי במחווה לקריאת ה"לוווווווווווווווווווווווווווווק" שאוהדי פורטלנד היו קוראים כשריקת קטר רכבת כשמוריס לוקאס עלה לשחק או כשהוא עשה מבצע יוצא דופן.

מוריס לוקאס לא היה איש קל. הוא ראה בכל סכסוך מבחן כוח. כבר בגטו הוא למד שהחיים הם מלחמה מתמדת. כבר כפעוט ברחובות פיטסבורג הוא הטמיע שעליו לקבוע את הכללים שכן אחרת יקבע אותם מישהו שאתה שונא. "שלוט או שישלטו בך" היה המוטו שלו ולכן הוא תמיד ניסה להשליט את מרותו על האנשים שנקרו בדרכו. הוא פשוט לא היה מוכן לקבל שום הנחיה בעיניים עצומות. לא פלא שהכינוי שלו היה "The Enforcer", מי שכופה את רצונו ודרכיו על אחרים,  כי "לוק", הרי,  לא היה מוכן להיות פראייר של אף אחד.

גם במגרש הוא היה כזה. זכורה במיוחד התגרה שלו עם ארטיס גילמור, מי שהיה אולי האיש החזק ביותר בכדורסל של אז. באחד המשחקים ביניהם, לוקאס הדף את גילמור בכוח בידיו מן הסל עד שגילמור איבד את עשתונותיו והחל רודף אחריו לאורך המגרש.  במרכז המגרש גילמור השיג את לוקאס מנופף באגרופיו וצורח. לוקאס היה רגוע, מוכן להתפייס, ונסוג עד הסל של קבוצתו. כאשר הוא הגיע עם הגב לסל, וחש שזה הופך להיות מבחן כוח, הוא הנחית במהירות זוג ימניות על סנטרו של גילמור שבשנייה אחת קיפלו ארצה את הנפיל הגבוה ממנו ב-12 ס"מ. ואז, כדי להעצים את הרגע, בעודו הולך סביב סביב, הוא צרח על גילמור השרוע על הקרקע: "רוצה לטעום ממני, איש גדול? בבקשה." כי אתם מבינים, אפילו שום נפיל לא יצליח להפוך את מוריס לוקאס לפראייר.

גם שום שופט לא יהפוך את מוריס לוקאס לפראייר. אחרי שלוקאס ספג  עבירה טכנית במשחק הראשון של סדרת הגמר מול שיקאגו, הוא השמיע זעקת מחאה והסתער על השופט. השופט שם את המשרוקית בפיו ועמד לשרוק לעבירה טכנית נוספת שפירושה הרחקה מהמשחק.   ידו של לוקאס נגעה בשרשרת המשרוקית ובעיניים זועמות הוא לכד את מבטו של השופט ובעוד ראשו נע מצד לצד והוא אומר:  "אתה  לא  רוצה  לעשות  את    זה!" המבט נמשך כמו-לנצח עד שהשופט שלף באטיות את המשרוקית מפיו.

בפלייאוף של עונת האליפות , בסדרה מול פילדלפיה של ד"ר ג'יי, הבלייזרס פיגרו במשחק השני. דריל דוקינס, מי ששהכרנו בכינוי "בייבי גורילה" (ואגב, אנקדוטה קטנה: סטיבי וונדר העניק לו את הכינוי "Thunder chocolate") מפילדלפיה כיסח אותם עד התקרית בה הוא חש את נחת זרועו של לוק שחש להגן על בובי ג'ונס, ומרגע זה דוקינס נעלם מהמגרש. פורטלנד, כאמור, ניצחה את הסדרה… וזכתה בתואר.

אחרי ארבע שנים בשורות פורטלנד לוקאס עבר לשנה לנטס, לשנה לניקס ולשלוש שנים בפניקס. בהמשך הוא שיחק שנה בלייקרס ושנה בסיאטל. בכל שלוש השנים הללו הוא העפיל עם קבוצותיו לגמר ה NBA, אך לא זכה באליפות. את שנתו האחרונה כמקצוען, הוא בילה בפורטלנד, בה בנה את ביתו.

לאחר פרישתו לא עזב לוקאס את הכדורסל. בעונת 1988/1989 הוא שימש כעוזר מאמן בפורטלנד טרייל בלייזרס, תפקיד אליו חזר גם החל בעונת 2006. גם כשחלה בסרטן, הוא לא היה מוכן לוותר למחלה והמשיך בתפקידו אפילו אחרי שעבר ניתוח באפריל 2009.  רק במאי 2010, חמישה חודשים לפני מותו, הוא התפטר מתפקידו כעוזר מאמן, כשבכל הזמן הזה הוא לא היה מוכן שירחמו עליו ויעשו לו טובות, כי מוריס לוקאס, כידוע, לא פראייר של אף אחד.

ב-31 באוקטובר 2010 נפטר מוריס לוקאס בביתו שבפורטלנד לאחר מאבק של כשנתיים במחלת הסרטן.

מוריס לוקאס נבחר בשנת 1997 כאחד משלושים חברי קבוצת כל הזמנים של ה-ABA, אבל אני אזכור אותו בעיקר כמי שלא היה מוכן להיות פראייר של אף אחד, ולכן, לזכרו, אשמח אם תצטרפו  אלי בקריאה דמויית צפירת הרכבת המתגברת והולכת שהיתה אהובה על הקהל בפורטלנד – ועל מוריס לוקאס עצמו:

"לוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווק!!!"

המקורות למאמר זה היו:

"שם המשחק" של דייוויד הלברשטם (שתיאר את אופיו של לוק בצורה המקיפה ביותר והיווה לכן את השלד למאמר), ויקיפדיה באנגלית ובעברית, אתר הליגה, אתר פורטלנד, קטעי מאמרים מיוטיוב שתיארו הן את אופיו (האישי ואופי משחקו) של לוקאס והן את מאבק האליפות של פורטלנד.